אורות הקודש – יונה הנביא

סיפור השליחות של כולנו

סיפורו של יונה, שאותו אנו קוראים בהפטרה של יום הכיפורים, הוא למעשה הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו. הגאון מווילנא, בפירושו לזוהר, מסביר כי "מעשה שהיה" זה הוא כולו משל ואלגוריה לרעיונות עמוקים על מסע השליחות של הנשמה בעולם הזה.

הנשמה ושליחותה: "קוּם לֵךְ"

הקב"ה, שחותמו נקרא "אמת", קורא ליונה: "יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי". קריאה זו היא דרישה לקום ולקיים את תכלית ירידת נשמתו לעולם. לכל נשמה יש תוכנית, תכלית ושליחות שעליה למלא בתוך זמן ומקום מסוימים, עד שתשוב לבית עולמה – עולם האמת.

בראש כל שליחות עומדת השאיפה לתיקון עולם. כולנו שותפים במלאכת תיקון הבריאה, משפיעים ומושפעים זה מזה במחשבה, בדיבור ובמעשה, במטרה להביא לגמר התיקון.

יסוד העניין הוא שהנשמה היא נצחית, "חלק א-לוה ממעל". אי-אפשר לראות את הנשמה עצמה, אלא רק את פעולותיה כשהיא מולבשת בתוך 'לבושים' גשמיים – גוף, מצבים ואירועים. כל יהודי הוא בבחינת "יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי", וכל האירועים והמצבים שהוא חווה נועדו לעצב ולהכין אותו למשימה שאליה נשלח.

יונה נדרש "קוּם לֵךְ!". הציווי "קוּם" משמעו – קַיֵּם את שליחותך. "לֵךְ אֶל-נִינְוֵה…" – הוא נדרש להשיב בתשובה את תושבי נינוה, שחטאו בין אדם לחברו בחמס, גזל, עוול, קלקול והשחתה בחומר וברוח.

המילה נִינְוֵה נגזרת מ"נונא" – דגים החיים בתוך הים, שנקרא 'עלמא דאתכסיא' (עולם מכוסה). לכן, נינוה מסמלת מציאות שבה האלוקות מכוסה ומוסתרת מהעין. רצון ה' הוא שהאדם יֵרד אל "יבשת המציאות", יתמודד עם קשיי העולם, ויאיר דווקא את המקומות החשוכים ביותר.

הבריחה והתרדמה הרוחנית: "מַה-לְּךָ נִרְדָּם?"

אך יונה מערער על הנהגת הבורא ומסרב לקיים את שליחותו. הוא בורח ליפו, מוצא אֳנִיָּה לרדת בה לתרשיש – בחוץ לארץ.

'ארץ', מפרש רש"י, היא מלשון רצון. 'ארץ ישראל' מייצגת רצון עליון פנימי, בעוד 'חוץ לארץ' מסמלת ירידה רוחנית למקומות חשוכים ורחוקים, שבהם השכינה אינה נגלית.

ה'אֳנִיָּה' מסמלת את גוף האדם. כשם שהאונייה משמשת כלי להעברת נוסעים וסחורה ממקום למקום, כך הגוף הוא כלי עבור הנשמה לבצע את משימות שליחותה. אֳנִיָּה היא גם מלשון אני – אנינות של העולם הזה, עולם החומר.

יונה "יָרַד… וַיֵּרָדַם". בסירובו למלא את שליחותו, הוא שוקע לתרדמה רוחנית, ויורד ירידה אחר ירידה. השורש י.ר.ד חוזר על עצמו חמש פעמים בסיפור, כנגד חמש מדרגות הנשמה (בראשי תיבות: נר"ן ח"י – נ'פש, ר'וח, נ'שמה, ח'יה, י'חידה). כל ירידה כזו גוררת אחריה ירידה נפשית, המנתקת אותו ממהות שליחותו ומובילה לירידה מוסרית.

יונה בורח מאחריותו גם כאשר נשקפת סכנת חיים אמיתית למלחי האונייה. כשה' מטיל רוח גדולה וסערה על הים. 'רב החובל' הוא המוח – המסמל את הנשמה 'יונה', המסתתר בירכתי האונייה, קורא לו: "מַה-לְּךָ נִרְדָּם?". הכוונה אינה לשינה מעייפות, אלא ל'תרדמת רוחנית'. המילה 'רדום' בהיפוך אותיות היא 'מורד' – מורד בשליחותו.

מתוך תודעתו הרדומה, יונה מעדיף למות כדי להשקיט את הסערה בים, ובלבד שלא יחזור בו מסירובו. הוא מבקש מהמלחים שישליכו אותו לים. אז מזמן ה' דג גדול לבלוע את יונה. ורק שם, במעי הדג, אחרי הטלטלות שעבר, הוא מתפלל לה' ומבקש הצלה. תפילתו נענית כאשר הוא מוכן סוף־סוף לקום ולמלא את שליחותו. בסופו של דבר אנשי נינוה שבים בתשובה וה' סולח להם.

הסוכה, הקיקיון ומידת הדין: המאבק הפנימי של יונה הנביא

מסעו של יונה הנביא לא מסתיים שם, והוא ממשיך לעבור טלטלות וייסורים. הוא בונה לו סוכה ויושב בצילה, וה' מצמיח קיקיון שיצל עליו וישמחו. אך כעבור יום, ה' מזמן תולעת שאוכלת את הקיקיון. שמחתו של יונה מתחלפת בצער עמוק כשהשמש קופחת על ראשו עד לעילפון, ושוב הוא מבקש למות מהחום היוקד.

מפורש בגמרא [1], כי השמש היוקדת מסמלת את 'מידת הדין' המתוחה על ראשו של יונה הנביא, בעוד ה'סוכה' שבנה והקיקיון שזימן לו ה' מסמלים את 'מידת הרחמים'. 'הקרע' שנפער בתוך יונה – בין השכל הדוחה את התשובה והשליחות לבין הצד המכיר בחשיבותה – הוא קרע הקיים בתוך כל אחד מאיתנו.

להתחיל מבראשית: כוחה של התשובה

האמירה "כל העולם נברא בשבילי" משמעותה שאין לעולם קיום בלעדייך וללא שליחותך.

הפטרת יונה בתפילת מנחה ביום הכיפורים ממחישה את כוחה העצום של התשובה, אשר נבראה על ידי ה' עוד בטרם נברא העולם. התשובה האמיתית אינה מסתכמת בבריחה מפני היצר, אלא בהתמודדות עמו כדי למלא את התכלית שלשמה ירדנו לעולם.

בספר התניא מובא מאמר חז"ל: "משׁביעין אותו – תהי צדיק ואל תהי רשע" [2]. אדמו"ר הזקן מסביר כי "משׁביעין" הוא לשון שבועה, מתן תוקף. במקביל, אפשר לקרוא זאת בשי"ן שמאלית, "משׂביעין", לשון שובע: משביעין את הנשמה, מעניקים לה בשפע את התכונות והכוחות לפעול בעולם ולמלא את שליחותה להבאת גמר התיקון.

צַדִּיק, הוא מלשון מַצְדִּיק את כל מה שקורה לו. גם כשהמצב קשה ומאתגר, הוא מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ומאמין שהכל לטובה ושאין רע יורד מלמעלה.

רָשָׁע, לעומת זאת, מַרְשִׁיעַ ומאשים אחרים כשהדברים אינם קורים כרצונו. בכך הוא למעשה כופר בבורא ובשליחותו.

יום כיפור חותם את עשרת ימי תשובה, שהחלו בראש השנה – יום א' בתשרי, היום שבו נברא האדם. המילים "א' בתשרי" בשיכול אותיות יוצרות את המילה בְּרֵאשִׁית.

המילה בְּרֵאשִׁית (שערכה בגימטריא 913) זהה בערכה לצירוף 'תאריך עברי'. בחילוף אותיות היא יוצרת 'בראתי ערכי'. זהו רמז לקשר ההדוק שבין הזמן (התאריך העברי של מעשה בראשית שבו נברא האדם) לבין הנפש – הבחירה שלנו לקום, להתחיל מבראשית, ולמלא את ייעודנו בהתאם למחשבת הבריאה.

[1] מסכת סנהדרין דף ד' ע"א.

[2] נידה ל, ב'.